לכל תקופה בחיי יש ריח מסוים.
יש תקופה בגיל 17 שאני זוכרת בריח של בושם שהייתי מבשמת בו את שיערי,
בגיל 20 ריח של טבק,
תקופה בריח של עצי סקויה,
אחרת בריח כלבה.
ברגע שאריח את הריחות האלו, אזכר מיד באותה התקופה. כל תקופה והרגשות שבאו איתה.
לתקופה הארוכה הזאת, שהיום נגמרת, התלוו תערובת של מחשבות, רגשות וחוויות, בהן הכלל התערבב באישי וההפך.
לא עבר יום בלי מועקה, כל חיוך על הפנים היה חיוך של אבל, רגעי צחוק ונחת בתוך אפלה גדולה.
אולי בחלוף השנים תקופה של שנתיים תהפוך כאין וכאפס לעומת 50 שנים, אך את התקופה הזאת, לא אוכל לתחום בריח. לא אוכל להריח ריח שיזכיר לי את תקופת המלחמה, את התקופה שבה חשבתי יום יום על החטופים ומשפחותיהם. עבורי לא יהיה ריח למלחמה, שכן היא ארוכה ונמתחת מדי וריחות מסמנים תקופה קצרה וחולפת, כמו עונות השנה.
כל חורף אני יוצאת לגשם כשהוא ישנו. נותנת לו לשטוף אותי, עוצמת עיניים ומשננת את התחושה שלו על עורי, את הריח את הצליל. אני משננת אותו בזכרוני, כדי שאוכל להזכר בו כשהוא אינו.
היום – עצמתי עיניים כדי לשמוע את צחוק וצעקות הקהל בכיכרות, פתחתי אותן כדי לראות את המשפחות מחייכות ובוכות. שיננתי את התחושות כדי שאזכור איך זה מרגיש כשהלב נפתח, כשמגיעים אל קו הסיום והגוף נח לראשונה, לפני תחילת המרוץ הבא.
את התקופה הזאת לא אזכור כריח – אזכור את הלב שנפתח, את הגוף שמתרווח אחריי תקופה כה ארוכה שלא היה לו אוויר לנשימה.
איתן מור, גלי וזיו, מתן אנגרסט, עמרי, גיא ואלון, רום, אריאל, מקסים, דוד, איתן הורן, שגב, בר, מתן צנגאוקר, נמרוד, יוסף, אבינתן, אביתר ואלקנה – אתם בבית.