איך אנחנו מתמודדות עם תנודות במשקל?

זה בטח הדבר הקשה ביותר שיש – להסתכל על המשקל ולהאמין לו, להסתכל במראה בפרופיל ולבחון את הבטן, לשכנע את עצמנו להאמין שעלינו קילו. אחריו מגיע הצורך להתרחק מהמטבח וללכת להתאמן כדי לרדת. 
כל מופרעת אכילה, אולי כל אישה וכל מתבגרת מכירות את הצורך הזה, את הכאב. 
ההשלכה שנעשית על המשקל ועל המראה החיצוני נגרמת מכיוון שמלמדים אותנו לחשוב שהעולם החיצוני הוא כל מה שיש – המסגרות, האנשים שאנחנו פוגשות. אנחנו קמות, יוצאות למסגרות, מתראות עם אנשים. לומדות, עובדות, משוטטות ברשתות וחוזרות הביתה. זה כאילו שאנחנו תמיד מסתכלות על מראה וחושבות שהמראה היא אנחנו כשבעצם היא רק משקפת אותנו. זה קל להאמין להערות שאומרים לנו ולתנודתיות הרבה של העולם החיצוני. 
החיים מתחילים מבפנים וכל שאנחנו רואות כלפיי חוץ הוא שיקוף פנימי.  
איך זה הגיוני? אני בשר ודם, רואה ושומעת. נכון, אבל אנחנו מונעות מכח התת מודע שלנו. הכח הזה מפגיש אותנו עם סיטואציות ואנשים שתואמים את המערכת שלנו ולכן זה נראה לפעמים שדברים חוזרים על עצמם. 

“מה שאתה חושב אתה הופך להיות” / מתוך תפילה בודהיסטית קומבודית 

בהתחלה זה מוזר וקשה לעיכול, קשה להתרגל לרעיון החדש הזה, אך מי מכן, מופרעות אכילה, שקוראת את הפוסט הזה, מצטערת על הרגע שהיא גלגלה את הגלגל לכיוון של התעללות עצמית? הקללות והעלבות האלו יוצרות מציאות שלילית.  את מפוקסת על המשקל שלך מכיוון שנוצרה בתת המודע שלך חוויה פנימית שאת מתעלמת ממנה והיא מושלכת על הנראות שלך, איך אני יכולה להיות שלמה עם הקיום החיצוני שלי כשאני מתעלמת מכל העולם הפנימי שבי? הוא בך, הוא לא שלך. 

הדרך ליצירת יציבות ואיזון 

המטרה שלנו היא ליצור יציבות ואיזון פנימיים. כשאני מאוזנת ויציבה וחיה עם עצמי בשלום אני לא מונעת מכל התקריות החיצוניות, אני פחות מאמינה לאנשים שבחוץ מכיוון שאני קשובה לעולם הפנימי שלי ויכולה לסמוך על עצמי שאני יודעת. השלב הראשון הוא מודעות – מודעות לעולם הפנימי, מודעות לכאב ולדפוסים שהדחקתי. 
כדי לייצר מודעות, עלינו לתרגל מדיטציה בעקביות, שלב חשוב שאין להתעלם ממנו בדרך ליצירת תודעה חדשה. 
יש כל מיני סוגים של מדיטציות, מדיטציות קצרות וארוכות יותר. אני מלמדת מדיטציה בודהיסטית בשם ‘תובנה’. המדיטציה נעשית בשלושה שלבים: קידה קשובה, הליכה, ישיבה. 

מה משקל הגוף שלי אומר עליי? 

ההשלכה על הגוף עשויה להגרם מזכרונות גנטיים, כגון “אני מרגישה אשמה שאני אוכלת מכיוון שלבני המשפחה שלי לא היה מה לאכול בשואה” כן, ככה זה עובד. הזכרונות והדפוסים הגנטיים משחקים תפקיד חשוב בחיי היום יום שלנו. מכיוון שאני מרגישה אשמה או חלשה, האשמה הזאת יוצרת סביבה של בריונים שמתעללים בי בגלל המשקל שלי. 

איך אני נראית כלפיי העולם? 

אני משליכה על הגוף שלי את שק הרגשות והמחשבות שאני סוחבת על גבי, כך כמו שאנחנו רואות את עצמנו – העולם רואה אותנו. 
מצד אחד – לא אהיה מקובלת חברתית או ראויה לקיום כשאני שמנה (כן, ככה מוח של מופרעת אכילה עובד), מצד שני – כשאני כל היום מתעסקת באכילה ובמשקל שלי, אני מפרידה את עצמי מהחברה, אני מסתירה את עצמי. אולי שכבות השומן או הרעב משמשות לי כדי להסתיר את עצמי? אולי הן מסתירות את הצורך לבודד את עצמי כדי שלא אצטרך להחשף? כדי שלא אצטרך להתמודד? 

ההתמודדות כואבת, אך ההסתרה יותר והיא נמשכת זמן רב יותר. 
כשאנחנו כנות וגלויות עם עצמנו אנחנו מייצרות שלמות פנימית. השלמות והקבלה יוצרות את האיזון, את השחרור מהזדהות עם המשקל שלנו והיא מאפשרת לנו להסתכל על התמונה הכוללת, לא רק על חלקיק קטן של הפאזל.