נקודת המפנה

יש סרטים שמתחילים בזמן ההווה של הדמות וחוזרים אחורה בזמן, במטרה להסביר את השתלשלות האירועים. אחרים מתחילים בעבר ורצים קדימה. את הסרט שלי אני בוחרת לפתוח מנקודת המפנה. 

בגיל 19 חזרתי לרקוד אחריי שנים. עד אותו הרגע הייתי מופרעת אכילה, מדוכאת מתוסכלת ובעיקר – בחורה צעירה שפוגעת בעצמה. פגועה ומבולבלת מהעיר הגדולה, רומסת את עצמי וחושבת שעליי לרצות אחרים. לא הייתי מטופלת במסגרת שיקומית ועשיתי את דרכי לבד בעולם. 
יום אחד מצאתי את עצמי יושבת על ספסל, מחוץ לבית הישן שלי בשכונת פלורנטין בתל אביב, בלי מקום מגורים, עבודה או כסף, מחכה לשיעור ריקוד. במחשבותיי ארגנתי את היום שלי, כמה זמן נותר לי לשיעור והאם עליי לאכול לפני או אחריי וארקוד על בטן מקרקרת. בראשי הסתכלתי בבואתי במראה בסטודיו כשזה הכה בי – אני רוצה לרקוד, לצייר, לטייל, לשיר בזמן שאני הורגת את הדבר היחיד שנותן לי את כל אלו – הגוף שלך. מאותו הרגע לא הייתה שום דרך לחזור אחורה. מאותו הרגע התחלתי לדחוף קדימה. התנהגתי כמו אדם נורמלי כשסבלתי מכל כך הרבה התמודדויות וכאבים אבל המשכתי לדחוף וליפול. הייתי אמנית, מטופלת, מטפלת, סטודנטית, שכירה, שוכרת דירה, חברה. הייתי הכל ובכל מקום ובו זמנית הייתי כל כך כאובה ולא מגובשת, לא שם בשבילי. 

 אני יכולה להעלות על הדף את חיי הקורבנות והסבל שעברתי, הם באמת היום עוצמתיים ואתם תחמלו לי, תרחמו עליי או תדרשו צדק עבורי. אך כל פעם שאעלה את העבר – העבר ימשיך להתקיים בהווה וכמו שאני בחרתי או נולדתי לתוך מציאות אלימה ואפרורית – בחרתי אחרת, בחרתי להתפתח ולשנות. 

רוחות העבר רודפות אותי בהווה, אך אני לא פותחת להן את הדלת. 

אני מאמינה בשלמות הגוף והנפש ואני מאמינה שניתן לרפא את הפצעים, הרפואה הקונבנציונאלית טוענת לקיבעון – אם ככה הנפש וככה הגוף לא ניתן לתקן דבר, רק לפצות. 

איך אוכל לעבור ככה חיים שלמים עם תקרת זכוכית מעליי? איך אוכל לשנות ולהשתנות? אני מאמינה שבעזרת תרגול נכון, סבלנות, שינוי המידע בו אנו משתמשות – אנו יכולות לפרוץ את תקרת הזכוכית ולשנות בהתמדה ואטיות. לא מעט שמעתי אנשים שאומרים שקשה לצאת ממעגל השכירות ומעמד הביניים ולהביא מסות של כסף כדי להשקיע ולהגדיל הון ועדיין – הרבה אנשים יצאו מהמעגל הזה והתעשרו והפכו למיליונרים. גם אנחנו יכולות להתחבר ולהתעורר לשפע רגשי, לרכך, לשחרר, להזין מידע חדש ולהתקדם לדרגת הקושי הבאה. 

אני גדלתי את עצמי החוצה ללא גורמי שיקום, ללא קצבה מביטוח לאומי וללא תמיכה של המשפחה. אם אני יכולה – גם אתן יכולות.